פרשת לך-לך: אמונה מונעת ספק? / מוטי לקסמן, תשע"א
אמונה וספק, או וודאות מול פקפוק האין הראשון היפוכו של המושג השני [1]?
פרשת השבוע, פרשת "לך לך" מזמנת לנו הזדמנות נאותה לדון בכך. בסיפור ברית בין הבתרים, אנו קוראים, בין השאר "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" [2].
אברם, זהו שמו בשלב זה, זוכה בשבח מלא מאלוהים על אמונתו בו: "הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו" [3].
יתר על כן, אברם מתואר לא רק כמאמין, הוא נתפס כאב-טיפוס לכל מאמין [4]. בנוסח אחר טוען ליבוביץ: "כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם-אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון [...], ואשר ממנו מתחילה הכרת אלוהים על-ידי האדם" [5].
איך באה לידי ביטוי תפיסה זו בפרשת השבוע, פרשת "לך לך"?
אברם מופיע כמאמין כבר בפתיחת פרשת השבוע, לאחר שאלוהים מצווה עליו "לך לך", אברם מתארגן ומתחיל לנוע, למקום בלתי מוכר: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" [6].
אין להקל ראש בהחלטה כזו של אדם, שהוא כבר "בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" [7]. במסעו לארץ כנען הוא נוטש את תרבות הולדתו. הואיל וניתן להניח שהרכבת הבין מדינתית במזרח הקדום עדיין לא נחנכה, יש לשער שהמסע התנהל בתנאים לא קלים, בלשון המעטה.
אברם מונע לחפש סביבה חדשה ואמונה אחרת מזו האלילית בה הוא חי בחרן.
אברם מגיע לארץ.
המקום הראשון המוזכר, העיר שכם. שם אלוהים מתגלה אליו שוב, ואברם מתחיל בפולחן לה': "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" [8]. אברם עובר לבית-אל, גם שם הוא חוזר על הפולחן: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'"[9].
במלים אחרות, אברם מתחיל לבטא גם להפיץ את דבר האמונה החדשה.
תהליך שאינו פשוט כי הארץ אינה ריקה ובה נוהגת אמונה אחרת וכנראה גם פולחנים אליליים קיימים בהתאם: "והכנעני אז בארץ" [10].
אכן, דמותו של אברם מתעצבת כבעלת אפיונים של מאמין גדול בתפיסה חדשה של האלוהות.
כפי שראינו לעיל, משבח הסופר המקראי את אברם על אמונתו: "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה". אמונה זו מתבטאת גם במילוי מצוות ברית המילה [11].
נתונים אלה מספקים בסיס איתן לאפיונו של אברם כ"אבי המאמינים".
אבל השאלה היא: איזה מאמין הוא אברם?
לפני שנענה על שאלה זו, נבדוק מספר פסוקים בפרשת השבוע.
פרק טו נפתח בהודעה של אלוהים אל אברם: "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" [12]. פרשנים רבים [13] מבינים את העידוד של ה' לחשש של אברם שהוא ייפגע לאחר שנלחם במלכים להצלת לוט [14].
תגובתו של אברם מאוד מפתיעה. אברם אינו מודה בהכנעה אלא בא בטענה אל אלוהים ושואל במורת-רוח גלויה: "ויאמר אברם אדני ה' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי" [15].
אברם אינו מקבל את דברי אלוהים כפשוטם, הוא משתומם, הוא מעלה ספק באפשרות מימוש ההבטחה!
האם הספק שמעורר אברם מפתיע?
לא. אברם אינו עול ימים. הוא אמנם צבר רכוש רב, אבל כל עוד אין לו בן ממשיך הוא חש שכל עמלו לריק.
אברם מטיל ספק במימוש משמעותי של ההבטחה: "שכרך הרבה מאד".
האם אלוהים כועס או מבקר את הספק המבוטא?
לא, להיפך, ה' מפרט את הבטחתו, וגם מדגים את משמעותה: "והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" [16].
ואף הסופר המקראי אינו מבקר את אברהם, להיפך, כפי שראינו לעיל: "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה".הסופר מבין בכך חיזוק האמונה של אברם.
במלים אחרות, אלוהים מבטיח לאברם, אברם מטיל ספק, ואין ביקורת גם גינוי.
האם זה מקרה בודד?
לא, עדיין בפרק זה, בהמשך להבטחת ה' את הארץ [17], אברם שוב אינו מקבל את דברי אלוהים כלשונם, אלא שואל באופן מפורש: "ויאמר אדני ה' במה אדע כי אירשנה " [18].
נא לשים לב, בשיחה אחת אברם חוזר פעם שנייה בה הוא מביע ספק בהבטחה אלוהית! ושוב, אין ביקורת מצד הסמכות העליונה, להיפך אלוהים כורת ברית בטקסיות רבה, זו הברית המכונה "ברית בין הבתרים" [19].
ואם לא די באירועים אלה הנה דוגמה נוספת.
אלוהים מבטיח לאברהם [20] ששרי, ששמה הוחלף לשרה, תהרה ממנו ותלד בן [21].
אברהם אינו משתנה, הוא אינו מביע שמחה מתוך אמונה בנאמר אמונה. אברהם צוחק, הוא מסתפק בבקשת חיים לישמעאל בנו המשותף עם הגר. "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך" [22].
גם הפעם, האם אלוהים או הסופר המקראי מבקרים זאת?
לא, אלוהים אינו מגנה ואינו מבקר. להיפך אלוהים מפרט את התחזית להולדת יצחק ולחיי ישמעאל [23].
ואם תרצו, גם בתחילת הפרשה אפשר למצוא התנהגות דומה.
האם אברם מתחיל לנוע מייד אחרי קבלת הצו "לך לך"? לא, אברם אינו פותח בהליכה מיד לאחר הצו. הוא אינו מגיב, אינו שואל, למרות שאינו מכיר את היעד [24]. אלוהים אינו מתייחס לשתיקת אברם אלא מברכו "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה. וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" [25].
מה למדנו כאן? מצד אחד אברהם הוא מאמין גדול, נושא בצקלונו אמונה חדשה ומקורית.
אבל מצד שני, אברהם אינו מאמין עיוור, הוא אינו מקבל כל צו וכל הבטחה כוודאיים או כמובנים מאליהם.
אמונת אברם נושאת בחובה גם את הזכות החשובה להטיל ספק, לשאול שאלות.
האם זו אמונה פחותה?
האם נתין, פקוד או צאצאים ששואלים שאלות לגבי צו, פקודה או החלטה מצד הסמכות אדון, מפקד או הורים אמונתם אינה אמונה?
להיפך, זו אמונה של אדם בן-חורין. זו אמונה משמעותית של אדם שאינו הולך בסך אחרי מנהיג מבלי לברר לאן! [26].
אדרבה, אמונה שאין בה זכות להעלאת ספק ולביטוי שאלה, אינה אמונה זו עבדות!
מצב בו אסור לשאול שאלות, מצב בו ספק מגונה הוא מצב בו האדם הוא רק מכשיר בידי כוחות וסמכויות איומים.
אברהם מתואר כמאמין איתן, מאמין שמעלה את ספקותיו ומתמודד איתם בגלוי [27].
לא לחינם מכונה אברם כאבי המאמינים.
ואם אברהם זכאי לעורר שאלות, להטיל ספק באמירות אלוהים, האם לא כך צריך לנהוג כל אדם גם כלפי סמכות בשר ודם או סמכות חברה?
כך, ספק אינו חייב לערער אמונה. לעיתים ספק משנה כוון מסוים באמונה, אבל האמונה הכללית עשויה רק להתחזק. החשוב הוא הספק אינו נגד האמונה אלא הוא לבחון כל אמירה לאור ערכים ומוסר.
לכן, אומר מאטעלע, חוזר ואומר:
"אשרי המאמין
שניצוץ הספק זורח בליבו,
וגחלת השאלה רוחשת במחשבותיו".
הבהרות ומראה מקום
[1] ספק = דבר שיש בו משום פקפוק; ההפך - ודאי (דוד כנעני, אוצר הלשון העברית, כרך יב ירושלים - תל-אביב תש"ך, עמ' 4128).
[2] בראשית טו, ו.
[3] רש"י לבראשית טו, ו; גם רד"ק: "ההאמנה הגמורה שהאמין חשבה לו האל לצדקה וליושר לבב" (רד"ק על אתר).
[4] "זה אברהם שהיה ראש אמנה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יג); "הולך תמים זה אברהם. כי הוא היה ראש האמונה" (מהרש"א חידושי אגדות מסכת מכות דף כג עמוד ב); "ולפי שהיה אברהם ראש להם וראש האמונה והיחוד, לכך קראו הכתוב "ראש צורים" (רבינו בחיי במדבר כג); ראה גם משה חלמיש ואחרים (עורכים), אברהם אבי המאמינים, רמת-גן תשס"ב.
[5] ישעיהו ליבוביץ, בתוך משה חלמיש ואחרים [עורכים], אברהם אבי המאמינים, רמת-גן תשס"ב, עמ' 7.
[6] בראשית יב, ד1.
[7] שם, ד2.
[8] שם, ז.
[9] שם, ח2.
[10] שם, ו2.
[11] "ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים. ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו:" (בראשית יז, כג? כד).
[12] בראשית טו, א2.
[13] למשל: יונתן, רש"י, רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק בפירושם לברא' טו, א.
[14] מפורט בבראשית פרק יד.
[15] בראשית טו, ב?ג.
[16] שם, ד?ה.
[17] "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (שם , ז).
[18] שם, ח.
[19] שם, ט?יח.
[20] מעתה קרוי אברם בשם אברהם: "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ה)
[21] "ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו" (בראשית יז, טו?טז).
[22] שם, יז?יח.
[23] "ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול. ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (שם, יט?כא).
[24] התנהגות שתחזור בעתיד.
[25] בראשית יב, ב? ד.
[26] כאב ואסונות רבים היו נמנעים מבני אנוש במשך תולדות האדם אם נתינים היו תמיד בוחנים היטב פקודה, צו או הוראה של הסמכות שמעליהם.
[27] לא שכחנו את סיפור גירוש הגר וישמעאל ופרשת העקידה, אלה מחייבים דיון נפרד. בכל-אופן, מוקד הדיון הנוכחי הוא פרשת לך לך בלבד.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
